לימדו אותנו לשמור על עצמנו על ידי הכאבה למי שמולנו.
אם הילד שלי דיבר אליי בחוצפה עכשיו, אני צריכה להכאיב לו כדי שהוא ילמד שהתוצאה של הסגנון דיבור הזה היא כאב עבורו.
ויותר מזה שלימדו אותנו את זה, יש לנו גם אינסטינקט אוטומטי להפסיק את מה שלא נעים לנו בצורה הכי חד משמעית ומהירה שיש - ועונשים עושים את זה.
עונשים מפחידים ומרתיעים ומייצרים מיד התנהגות שמתאימה למה שהיינו רוצים.

וכשאנחנו מרגישים שאנחנו לא רוצים להשתמש בעונשים כי זה מכווץ לנו את הבטן או שפשוט אנחנו עדיין לא לגמרי הגענו לסף הסבלנות שלנו, אז אנחנו נפנה לפרסים כפתרון לחוסר אונים שלנו:
אם היום אתה תדבר בצורה נעימה כל היום - תקבל X....

ואז כשזה "לא עובד" - זה מייצר כעס על זה שלא לקחו בשתי ידיים את ההזדמנות המופלאה לקבל פרס ואנחנו עוברים ל: "עכשיו לא רק שלא תקבל X, אתה גם לא צופה בטלויזיה היום".

אבל מה אנחנו מלמדים את הילדים שלנו כשאנחנו נוהגים כך?
מה זה עושה למערכת היחסים בנינו?
מה זה עושה לנו ולאנרגיות שלנו כשאנחנו מתישים את עצמנו באיומים והבטחות?